<h1>ספר התרומות שער י"ד חלק א'</h1>
<h2>דף ה:</h2>
ועתה נחזור לפרש המקומות האחרים שנזקקין ומכריחין אותן לפרוע חוב אביהן. והם שלשה דרכים, אם מת תוך זמן כיון דקיימא לן כריש לקיש דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה הוה ליה כחייב מודה. אי נמי שמתיה ומית בשמתיה או שחייב מודה וצוה בחוליו, בהא גובה ואפילו מן הקטנים ובלא שבועה. והאי דלא אמרינן בגמרא [ב"ב קע"ד ע"ב, ערכין כ"ב ע"א] איכא בינייהו שחייב מודה א"נ שמתוה א"נ תוך זמן, משום דההיא שמעתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע היא ואינהו סברי כאביי ורבא דפליגי על ריש לקיש בהשותפין, וכן כולה סוגיא דשום היתומים דלא מתרצינן למתניתין בתוך זמן לרב פפא ולרב הונא היא. וממילא שמעינן דגבי מיניהו אף בלא שבועה, דכיון דלא עביד דפרע בגו זמניה ליכא למיחש לא לשובר ולא לצררי. ובדין הוא דיכיל למימר בפרק השותפין ואע"ג דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים וכו', אלא רבוותא קמ"ל דאפילו משבועה מפטרי בהכי, ואלו היה חשש בדבר כלל מידי שבועה לא נפיק. ולא תיקשי עלך כתובת אשה דאתמר בה [ערכין כ"ב ע"א] משום חינה ואפילו הכי צריכה שבועה [גיטין ל"ד ע"ב], אע"ג דלא נתנה לגבות מחיים, דהתם אימר סמוך למיתה אתפסה צררי, דזמניה הוה. והכי מוכח בפ"ק דב"מ [ז' ע"ב] דגביא כתובה בעודה תחתיו דגרושה גביא בלא שבועה ולא חיישינן לצררי ואפילו בנפולה. וכן פסק ה"ר משה ז"ל בספר משפטים פרק י"א שבשלשתן גובין מן היורשין בלא שבועה. ויש חולקין בסברא זו ואומרים דמן קטנים לא גבי אלא בשבועה. ויש שהורו שאינו גובה מהן כשמת תוך זמן אפילו בשבועה. וחזו לה מההיא דערכין ומההיא דגט פשוט דאמרינן איכא ביניהו דשמתוה ומית בשמתיה א"נ בשחייב מודה, ולא נקט דמית בגו זמניה. ומסתברא דחדא מיניהו נקט והוא הדין לאחריני. וכתבי רבנן קשישי דאע"ג דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתבעו פחות משלשים יום, כדאיתה במסכת מכות [ג' ע"ב], אפילו הכי אם מת תוך שלשים יום לא מדמינן להו לתוך זמן אלא אמרינן דילמא פרעיה ולא גבי מיורשין קטנים.
<h2>דף לג.</h2>
גרסינן בערכין פרק שום היתומים [כ"ב ע"א] אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן. ופר"ש בחזקת הבתים [ל"ג ע"א] אין נזקקין לנכסי יתומים כשהן קטנים בני שלש עשרה שנה לפרוע חוב אביהן אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן. כלומר שלוה אביהן ברבית. ומוקי לה התם בשלוה מן הגוי ברבית וקבל עליו לדון בדיני ישראל וקבל לזו ולא קבל לזו, ונמצא שהיתומים נפסדין ומכלין את נכסיהן בכל יום. אבל לאחר שיהיו בני שלש עשרה שנה ואילך נזקקין להן. ור' יוחנן אמר אף לכתובת אשה משום מזוני. פירוש, נזקקין לפרוע כתובת אמם כדי שלא תזון מנכסיהם בכל יום, שהרי אלמנה ניזונית מנכסי יתומים כל זמן שלא גבתה כתובתה. ובערכין קא מקשי והא הפסידה מזונותיה כשתבעה כתובתה בבית דין. ומשני כיון דאיזדקקינן לה מעיקרא מיזדקקינן לה לבסוף. פירוש, כיון שהוזקקנו לשמוע תביעתה להנאת היתומים שתפסיד מזונותיה נזקקין אנו לה לבסוף להגבות כתובתה. ואסיקנא בגמרא דטעמיה דר' יוחנן אף משום חינה, וכדאמרינן מרימר אגבי כתובתה מנכסי דיתמי, אקשו ליה והא אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים כו' ור' יוחנן אמר לכתובת אשה נזקקין, ואף ר' יוחנן לא אמר אלא באלמנה דקא מפסדא מזוני אבל גרושה לא, אמר ליה ההיא דר' יוחנן אף משום חינה מתנינן לה. פירוש, כשתטול כתובתה יהיה לה חן ותנשא. והלכתא כותיה, הילכך מלוה של גוי שעולה רבית ואשה התובעת כתובתה מהן בין גרושה בין אלמנה נזקקין ופורעין, אלמנה שלא יפסידו היתומים במזונותיה אם לא נזקק לסלקה מעליהם, גרושה משום טעם חינה, כדאיתא בגמרא. אבל אם לא תבעו את כתובתן וקפצו ונשאו לבעל אין נזקקין להם, דתו ליכא למיחש לא משום מזוני ולא משום חינה.
אמר רב נחמן [ערכין כ"ב ע"א] מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי, כיון [דשמעת להא] דאמר רב הונא יתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שבקינהו מכאן ואילך מיזדקיקנא. מעיקרא מאי טעמא לא היה נזקק להפרע מהם, רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה. פירוש, רב פפא לטעמיה דאמר שיעבודא דאוריתא כדאיתה בקידושין [י"ג ע"ב] דאמר רב פפא הלכה מלוה על פה גובה מן היורשים שעבודא דאורייתא. ואע"ג דבפרק גט פשוט [ב"ב קע"ו ע"א] פסק רב פפא גופיה דגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, ולאו דפליגי דידיה אדידיה, אלא אמר היינו טעמא דאוקמיה אדאוריתא שלא תנעול דלת, ולעולם (תקנתא ולאו) דאוריתא [ולאו תקנתא]. ויתמי קטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסה. מאי ביניהו, איכא ביניהו שחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה. שלחו מתם שמתיה ומית בשמתיה. והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. רבא אמר משום שובר. אמר ליה רב הונא ומי חיישינן לשובר והתנן והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ואמר רב אחא לא שאנו אלא בכתובת אשה משום חינה אבל בעל חוב לא, ורבא אמר רב נחמן אפילו בעל חוב נמי, ואי חיישת לשובר התם נמי ליחוש. אמר ליה התם כדאמר טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו למדינת הים.
אמר רבא [ערכין כ"ב ע"ב] הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים, ואם אמר תנו נזקקין, שדה זו ומנה זו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס, שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס, אבל נמצאת שדה שאינה שלו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס. אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבד מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. אמר רב אשי הילכך אנן אזדקוקי לא מזדקקינן. פירוש, אין נזקקין לתביעת חוב של יתומים קטנים לעולם, דהא אמר רבא הלכתא אין נזקקין. ואי מזדקקינן, פירוש וכשנזקקין לשאר הדברים שאמר רבא עליהם שנזקקין פעמים באפוטרופוס פעמים בלא אפוטרופוס בהא נמי אין הלכה כמותו אלא מוקמינן אפוטרופא לכל אותן דברים עליהם, דהא אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבד מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. ובתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל יתומים שיצא עליהם שטר חוב מאביהם מקויים מעמידין להם אפוטרופוס שימכור את נכסיהם ויפרע את החוב או לא, שמצינו לגאון שאין מעמידין אפוטרופוס אלא לזכותם, ואם כן יאבד ממון בני אדם בידי היתומים ויאכלו אותו עד שיגדילו והיאך יהיה ממון זה מעוכב. תשובה, חכמים גדולים אתם וגלוי לפניכם שכמה מחלוקות יש בדבר זה בתלמוד ולא פשיט להו וחיישי להני ולהני, ואמרינן בסוף שמעתא אמר רב [אשי] הילכך אנן אזדקוקי לא מזדקקינן, וכיון שהוא חותך כך אנו מה נעשה, וכל דבר שהוא משוקע בידם שלא היה גלוי שהוא של זה כגון עסקא, ויש בו רגלים לחוש לשובר או לצררי, מוטב שיהיו בית דין מעוכבין מלהזדקק. וזה שקשה לכך איך יאכלו ממון בני אדם, כבר נתקשה לרב נחמן ואמר מריש לא הוה מזדקיקנא, כיון דשמעת יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו הוה מזדקיק, ואפילו הכי שלחו ליה מתם שמתוה וכו', אלא דאי איכא חשש שובר או צררי לא מזדקיקנן, ע"כ.
ואיכא מרבוותא דסבירא להו דשטרא דאית ביה נאמנות עליו ועל יורשיו נפרעין מהן ואפילו כשהן קטנים. והא ודאי לא מסתברא, דכיון דטעמא דמילתא משום דחיישינן לשובר ועבר זמן הפרעון, אפילו כי כתיב בשטרא נאמנות איכא למימר דדילמא פרעיה וכתב עילויה תברא ולכי גדלי יתמי משכחי ליה, דהא מהני שובר לנאמנות, וכיון דמהני איכא למיחש לשובר וממתינין אותו עד שיגדילו. וכן נראה סברת ה"ר משה ז"ל [מלוה פי"ב ה"ב] שכתב, יורשים קטנים אין נפרעין מהן שטר חוב מאביהן, אפילו יש בו כל תנאי שבעולם לא יפרע מהן המלוה עד שיגדילו שמא יש להם ראיה ששוברים בה את השטר, ע"כ.
אך בודאי אם רבית אוכלת בהן וכל כיוצא בדבר זה, או כתובה אע"פ שאין להן הפסד אלא שצריך לנו לתת חן לאשה, בכל אלו נזקקין ומעמידין להן אפוטרופוס לפרוע ולזכות כמה שיוכל. וכתב ה"ר משה ז"ל [מלוה פי"ב ה"ד] הורו מקצת הגאונים שאם היו הנכסים כנגד כתובתה בלבד או פחותין ממנה אין נזקקין לה, שהרי אין כאן זכות ליתומים שלא אמרו נזקקין לנכסי יתומים לפרוע כתובה אלא כדי שלא יפחתו הנכסים מן המזונות, וזאת הואיל והיא נוטלת הכל מה זכות יש לקטנים בדבר זה עד שנזקקין להם ולא חשו לחן האשה, ע"כ. והנה הרב חולק עליהם, וזה שסיים בדבריו ולא חשו לחן האשה. ואין זה מדברי הגאונים, שאם כן היה להם לכתוב ואין חוששין לחן האשה, אלא דברי הרב הם, כאדם האומר ששגו כשלא חשו לחן האשה, שהרי מצינו בכמה מקומות בתלמוד דטעמא משום חינה וכל שכן משום מזוני. ומסתברא דאפילו כתוב בכתובתה נאמנות לא מהני דחיישינן לדילמא כי גדלי משכחי תברא, ודי לה אם נזקקין לה להגבותה בשבועה.
מכל זה למדנו שאין נפרעין מן היתומים אא"כ הם גדולים בני שלש עשרה שנה ויום אחד, אבל מקטנים אין נפרעין מהם אף שיש נאמנות בשטר החוב. ולאו דוקא יתומים, שכל יורשים קטנים במשמע. ואע"פ שיש עליהם אפוטרופוס מאביהם או מבית דין, שהאפוטרופא יש לו כח לחזר ולהוציא מאחר ממון היתומים, שזכין לאדם שלא בפניו, אבל אין נזקקין לפרוע מה שהן חייבין, שאין חבין לאדם אלא בפניו, והקטן כמי שאינו [בפניו] נחשב, שיש לחוש כשיגדיל ימצא שובר ואין האפוטרופסין רשאין לדון ולחוב על מנת לזכות, כדאיתה בפרק הנזקין [גיטין נ"ב ע"א]. ואע"ג דגרסינן בקדושין [מ"ב ע"א] מעמידין להם אפוטרופוס לחוב על מנת לזכות, התם מיירי בחלוקה דלא מצטריך אלא אוונתא דליבא, אבל פרעון שדן עם העורר עליהן אינן רשאים ואם דנו אין דיניהן דין. ואע"ג דאיכא דמתרץ דבקדושין מיירי בשמינוהו ב"ד והתם בשנתמנה מאביהם, משמע דסבירא להו דמינוהו ב"ד דן על מנת לזכות. ליתא, דאנן בכל אפוטרופא מתנינן לה ובכלהו אינו דן, וכל הראשונים נסכמו שאין נזקקין לקטנים אפילו בשטר בנאמנות ואף שיש להם אפטרופוס. וסוגיא דשמעתא מוכח, דאיצטריך לאוקומי שום היתומים בדוחקא ולא מוקים לה בשיש להם אפטרופוס שמנוהו בית דין או אביהם. ובכמה מקומות מוכח דבר זה. ולמטה נפרש אם יש באותו שטר שתובעין מהם ערב או קבלן אם נכריח אותם לפרוע עד שיגדילו היתומים.
ואיכא דקשי להו היכי אמרינן מגו דאמינא לקוחה ומהימנא, והלא האומר לקוח הוא בידי קרקע זה והחזיק בו שני חזקה, נהי דלא ישבע שבועת התורה לפי שאין נשבעין על הקרקעות, אבל משבועת היסת לא ינצל. ותרצו שלא היו יכולין להשביעו היסת בטענת שמא שהרי היתומים לא היו יכולין להכחישו בטענת ודאי כי אם בשמא. זה היה טעם ה"ר משה ז"ל שפטרו בלא שבועה. ואיכא מאן דאמר דכיון דנפק עליה קלא דארעא דיתמי הוא הוי טענת היתומים כטענת בריא, וכמו שאם טען לקוחה היא בידי היו משביעין אותו, עכשו כשטוען זוזי אית לי גביכו ובא לגבות מן היתומים מפירות הקרקע משתבע נמי שבועת היסת, וכי אמר אמינא דאית לי זוזי גביה ומהימנא, פירוש מהימנא בשבועת היסת וארויח בין שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים דאיתיה שבועת המשנה [כתובות פ"ז ע"א] לשבועת היסת דאיתיה תקנתא דרב נחמן [שבועות מ' ע"ב]. אי נמי מהימנא בלא שבועה כלל, כי שמא עדיין לא היתה נתקנה בימיו תקנת רב נחמן. אבל לדידן לא ינצל מהיסת.
אבל אם נודע ומוחזק הקרקע שהיה של אביהן ולא החזיק בו בחיי אביהן שלש שנים, בודאי אינו נאמן, וכמו שאמר לו לקוחה היא בידי לא מצית אמרת כו', ואזל ליה מגו ואינו נאמן עוד לטעון עליו טענת חוב, ויחזיר הפירות והקרקע ליתומים עד שיגדילו ויעשה עמהם דין. והקשה בעל התוספות ז"ל רבה בר שרשו אמאי נקט טענה דאי הוה מהדר ארעא ליתמי לא שקיל חובו אלא בשבועה, אדרבה היה לו לומר אלו מהדרנא להו ארעא אמור רבנן אין נזקקין להן עד שיגדילו ואפילו בשבועה לא שקילנא. ומתרצי דרבותא נקט כמאן דאמר לא מבעיא בקטנים דמפסידנא שאף בגדולים מפסידנא. אי נמי יש לומר שאלו לא היה חייב שבועה לגדולים לא היה חושש אלו היה ממתין אותן עד שיגדילו והיה נפרע מהן בלא שבועה, אבל חשש לשבועה שיהיה מצטרך לישבע אף כשימתין, ובזה היה מקפיד.
הנה בררנו מעובדא דרבה בר שרשו שאין תפיסה מועלת למלוה בנכסי יתומים קטנים להיפרע ממה שתחת ידו אלא אם כן הוא על ענין שיוכל לטעון לקוח הוא בידי ואז מועלת לו שנאמינהו במגו ולא נחוש לשובר או לפרעון אע"פ שהיתומים קטנים, אבל אם הוא על דרך שאין יכול לומר לקוח הוא בידי ואין שם מגו, תפיסתו אינה מועלת כלום, ויש לב"ד להוציאה מתחת ידו ולהחזירה ליתומים, כי הכא דא"ל זיל הדרא וכי גדלי אשתעי דינא בהדיהו. ולא תימא דילמא רבה בר שרשו הני זוזי אחריני חוב על פה הוא, הא אלו הוה בידיה שטרא מקויים מהניא ליה תפיסתו ואע"ג דליכא למימר מגו דלקוח הוא בידי. הא ליתה, דהא פרישו כל המפרשים דחוב בשטר הוה, והיינו הוא דאמר אמור רבנן הבא ליפרע מהן לא יפרע אלא בשבועה, ואלו הוה על פה אפילו בשבועה לא שקיל, דהא אסכימו כולהו רבוותא דלא אמרינן מלוה ע"פ נפרעת מן היתומים אלא על הדרכים הידועים, ובאותן הדרכים אפילו בלא שבועה הוא נפרע מהן, אלא ודאי אין לחלוק אפילו יהיה חוב בשטר, דלעולם אין תפיסתו מועלת כלום אחר שאין יכול לטעון לקוח הוא בידי. הילכך אם תפיסתו תפיסת מטלטלין שתפס בחיי אביהם אי ליכא עדים ולא ראה, הא ודאי מהני ליה תפיסתו ונפרע מהם, ואי איכא עדים וראה לא מהניא ליה מידי ומוציאין מידו מה שתפס ומחזירו ליתומים וכי גדלי אשתעי בהדיהו. עד עתה דברנו במה שאין נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדילו. והואיל ואתא לידן דין זה יש לנו לומר מה הן המקומות שנזקקין להן אע"פ שהן קטנים. דע שאם צוה אביהם [ערכין כ"ב ע"ב] ואמר תנו מנה או שדה לפלוני באלו מעמידין אפוטרופוס שיטעון בעבורם, שכיון שלא אמר שדה זה ומנה זה ידחה אותם בפחות שבהם. ואף במנה זה פסקנו שנזקקין ומעמידין אפטרופוס. אבל הרב ר' משה ז"ל פסק שאם אמר מנה זו או שדה זו נזקקין ונותנין אותן למי שצוה ואין צריכין אפוטרופוס.
<h2>דף קעד:</h2>
ועתה נחזור לפרש המקומות האחרים שנזקקין ומכריחין אותן לפרוע חוב אביהן. והם שלשה דרכים, אם מת תוך זמן כיון דקיימא לן כריש לקיש דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה הוה ליה כחייב מודה. אי נמי שמתיה ומית בשמתיה או שחייב מודה וצוה בחוליו, בהא גובה ואפילו מן הקטנים ובלא שבועה. והאי דלא אמרינן בגמרא [ב"ב קע"ד ע"ב, ערכין כ"ב ע"א] איכא בינייהו שחייב מודה א"נ שמתוה א"נ תוך זמן, משום דההיא שמעתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע היא ואינהו סברי כאביי ורבא דפליגי על ריש לקיש בהשותפין, וכן כולה סוגיא דשום היתומים דלא מתרצינן למתניתין בתוך זמן לרב פפא ולרב הונא היא. וממילא שמעינן דגבי מיניהו אף בלא שבועה, דכיון דלא עביד דפרע בגו זמניה ליכא למיחש לא לשובר ולא לצררי. ובדין הוא דיכיל למימר בפרק השותפין ואע"ג דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים וכו', אלא רבוותא קמ"ל דאפילו משבועה מפטרי בהכי, ואלו היה חשש בדבר כלל מידי שבועה לא נפיק. ולא תיקשי עלך כתובת אשה דאתמר בה [ערכין כ"ב ע"א] משום חינה ואפילו הכי צריכה שבועה [גיטין ל"ד ע"ב], אע"ג דלא נתנה לגבות מחיים, דהתם אימר סמוך למיתה אתפסה צררי, דזמניה הוה. והכי מוכח בפ"ק דב"מ [ז' ע"ב] דגביא כתובה בעודה תחתיו דגרושה גביא בלא שבועה ולא חיישינן לצררי ואפילו בנפולה. וכן פסק ה"ר משה ז"ל בספר משפטים פרק י"א שבשלשתן גובין מן היורשין בלא שבועה. ויש חולקין בסברא זו ואומרים דמן קטנים לא גבי אלא בשבועה. ויש שהורו שאינו גובה מהן כשמת תוך זמן אפילו בשבועה. וחזו לה מההיא דערכין ומההיא דגט פשוט דאמרינן איכא ביניהו דשמתוה ומית בשמתיה א"נ בשחייב מודה, ולא נקט דמית בגו זמניה. ומסתברא דחדא מיניהו נקט והוא הדין לאחריני. וכתבי רבנן קשישי דאע"ג דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתבעו פחות משלשים יום, כדאיתה במסכת מכות [ג' ע"ב], אפילו הכי אם מת תוך שלשים יום לא מדמינן להו לתוך זמן אלא אמרינן דילמא פרעיה ולא גבי מיורשין קטנים.
<h2>דף קעו.</h2>
גרסינן בערכין פרק שום היתומים [כ"ב ע"א] אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן. ופר"ש בחזקת הבתים [ל"ג ע"א] אין נזקקין לנכסי יתומים כשהן קטנים בני שלש עשרה שנה לפרוע חוב אביהן אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהן. כלומר שלוה אביהן ברבית. ומוקי לה התם בשלוה מן הגוי ברבית וקבל עליו לדון בדיני ישראל וקבל לזו ולא קבל לזו, ונמצא שהיתומים נפסדין ומכלין את נכסיהן בכל יום. אבל לאחר שיהיו בני שלש עשרה שנה ואילך נזקקין להן. ור' יוחנן אמר אף לכתובת אשה משום מזוני. פירוש, נזקקין לפרוע כתובת אמם כדי שלא תזון מנכסיהם בכל יום, שהרי אלמנה ניזונית מנכסי יתומים כל זמן שלא גבתה כתובתה. ובערכין קא מקשי והא הפסידה מזונותיה כשתבעה כתובתה בבית דין. ומשני כיון דאיזדקקינן לה מעיקרא מיזדקקינן לה לבסוף. פירוש, כיון שהוזקקנו לשמוע תביעתה להנאת היתומים שתפסיד מזונותיה נזקקין אנו לה לבסוף להגבות כתובתה. ואסיקנא בגמרא דטעמיה דר' יוחנן אף משום חינה, וכדאמרינן מרימר אגבי כתובתה מנכסי דיתמי, אקשו ליה והא אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים כו' ור' יוחנן אמר לכתובת אשה נזקקין, ואף ר' יוחנן לא אמר אלא באלמנה דקא מפסדא מזוני אבל גרושה לא, אמר ליה ההיא דר' יוחנן אף משום חינה מתנינן לה. פירוש, כשתטול כתובתה יהיה לה חן ותנשא. והלכתא כותיה, הילכך מלוה של גוי שעולה רבית ואשה התובעת כתובתה מהן בין גרושה בין אלמנה נזקקין ופורעין, אלמנה שלא יפסידו היתומים במזונותיה אם לא נזקק לסלקה מעליהם, גרושה משום טעם חינה, כדאיתא בגמרא. אבל אם לא תבעו את כתובתן וקפצו ונשאו לבעל אין נזקקין להם, דתו ליכא למיחש לא משום מזוני ולא משום חינה.
אמר רב נחמן [ערכין כ"ב ע"א] מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי, כיון [דשמעת להא] דאמר רב הונא יתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שבקינהו מכאן ואילך מיזדקיקנא. מעיקרא מאי טעמא לא היה נזקק להפרע מהם, רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה. פירוש, רב פפא לטעמיה דאמר שיעבודא דאוריתא כדאיתה בקידושין [י"ג ע"ב] דאמר רב פפא הלכה מלוה על פה גובה מן היורשים שעבודא דאורייתא. ואע"ג דבפרק גט פשוט [ב"ב קע"ו ע"א] פסק רב פפא גופיה דגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין, ולאו דפליגי דידיה אדידיה, אלא אמר היינו טעמא דאוקמיה אדאוריתא שלא תנעול דלת, ולעולם (תקנתא ולאו) דאוריתא [ולאו תקנתא]. ויתמי קטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסה. מאי ביניהו, איכא ביניהו שחייב מודה, אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה. שלחו מתם שמתיה ומית בשמתיה. והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. רבא אמר משום שובר. אמר ליה רב הונא ומי חיישינן לשובר והתנן והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ואמר רב אחא לא שאנו אלא בכתובת אשה משום חינה אבל בעל חוב לא, ורבא אמר רב נחמן אפילו בעל חוב נמי, ואי חיישת לשובר התם נמי ליחוש. אמר ליה התם כדאמר טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו למדינת הים.
